החלטה בתיק ת"א 14817-02-11

1.         לפני שתי בקשות שעניינן הפקדת ערובה לתשלום הוצאות.

האחת, הוגשה ביום 13.9.12 ע"י נתבעת 1 (להלן:"מבקשת 1") לחייב את התובעת  (להלן:"המשיבה") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה,  לפי הסמכות הקבועה בסעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן:"חוק החברות") ובתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן:"תקסד"א").

השניה, הוגשה ביום 17.10.12 ע"י נתבעת 2 (להלן:"המבקשת 2") במסגרת תגובתה לבקשת מבקשת 1 ובה מבוקש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה של מבקשת 2 בסך שלא יפחת מ- 400,000 ש"ח, לפי הסמכות הקבועה בסעיף 353 א לחוק החברות ובתקנה 519 לתקסד"א.

            כן מבוקש להורות על עיכוב הליכי התביעה עד להפקדת הערובה.

2.         מבקשת 1 טוענת כי אין מחלוקת לעצם קיום חסרון הכיס של המשיבה לאור הצהרת המשיבה עצמה בסעיף 96 לתצהיר מטעמה וכי סיכויי התביעה כנגדה קלושים לאור טענות ההגנה, התיישנות התביעה כנגדה ושיהוי רב בהגשתה.

3.         מבקשת 2 טוענת כי קיים חשש אמיתי וכבד כי הוצאות שיושתו על המשיבה ככל שתביעתה תידחה, לא ישולמו על ידה. המשיבה מפנה אף היא לסעיף 96 לתצהיר עדות ראשית מטעם המשיבה וטוענת כי המשיבה מודה כי הפסיקה את פעילותה כחברה קבלנית, כי היא אינה מבצעת כל פעילות בענף הבניה, כי עובדיה לרבות המנכ"ל פוטרו וכי היא תחוסל. כן מפנה המשיבה לתדפיס רשם החברות וטוענת כי על זכויות שונות של המשיבה רשומים 3 שעבודים ללא הגבלה. עוד טוענת מבקשת 2 כי סיכויי התביעה כנגדה נמוכים ביותר. מדובר בתביעה לקבלת סכומים מופרזים ומופרכים, נעדרת מסמכים מהותיים, ולוקה בפגמים רבים. התביעה נעדרת עילה ויריבות כנגדה ואף הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ובשיהוי ניכר. 

4.         בתגובה לבקשות טוענת המשיבה כדלקמן:

א.         יש לדחות את הבקשה על הסף הואיל והמבקשות 1 ו- 2 מחזיקות בידיהן ערבות בנקאית מטעם המשיבה בסך 223,825 ש"ח שלא כדין. 

ב.         מר חנניה אלקסלי - הבעלים של המשיבה, קיבל החלטה אסטרטגית להפסיק לעבוד באמצעות רשויות ציבוריות כדוגמת המבקשות, על מנת שיוכל לתבוע את המבקשות. מר אלקסקלי לא הצהיר בשום מקום שבכוונתו לפרק את המשיבה ואין בכוונתו לעשות כן. העובדה שהמשיבה החליטה להפסיק את פעילותה בענף הבניה, אינה הופכת את המשיבה לחדלת פירעון. 

            למשיבה רכוש רב והיא בעלת הון עצמי גבוה.

            המשיבה הינה חברה איתנה כלכלית, שהצליחה לשמור על איתנותה על אף ולמרות התנהלותם חסרת תום הלב של המבקשות שגרמה נזקים כלכליים עצומים למשיבה וכי אין כל מקום לחשוב כי המשיבה לא תוכל לעמוד בכל תשלום להוצאות המבקשות ככל שתשלום כזה יושת עליה.

ג.          באשר לסיכויי התביעה - המבקשות מתמקדות בשאלת ההתיישנות שלגביה יש מחלוקת עובדתית ומשפטית, שנקבע כי תוכרע בפסק הדין. מקריאת כתבי ההגנה עולה כי השאלה היחידה העומדת לדיון הינה על מי מהמבקשות לשלם למשיבה, כשכל אחת מטילה חובה זו על רעותה.   

5.         בתשובה לתגובה מוסיפה מבקשת 1 וטוענת כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה להראות כי מצבה הכלכלי טוב ולתגובתה לא צורפו אסמכתאות מהן ניתן ללמוד אודות מצבה הכלכלי. 

6.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לטובת המבקשות מהנימוקים כדלקמן:

א.         סעיף 353 א לחוק החברות קובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי ואם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות, הוא לא יחייבה בהפקדה.

ב.         התובעת הינה חברה בע"מ וכאשר מדובר בחברה בע"מ, בית משפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי.

ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647, 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM N.Y.  נ' שגב, פ"ד נ' (3) 473, 471.